ריחו העדין של הסתיו
שוטף את אפי,
כאבם של עלים בשמש היוקדת
כהו עם בואו של ענן.

העץ השפיל מבטו
כילד מפונק שבא על סיפוקו,
עליו מירקם של קטיפה,
רגע לפני שלכת.

 

 

השמש מציצה בין ענפי האקליפטוס,
ומאירה את נשל הגזע על שלל צבעיו.
רחש העלים מתחזה למים זורמים,
ואנו שבויים בקסמו של הרגע.

מצע עלי האקליפטוס,
מובילים את המבט אל על.
דרך גזע המחדש את עורו,
ועד צמרות העצים
המווסתים את חומו של השמש.

נשל האקליפטוס בעיינות גיבתון
עם קפה בטעם קינמון,
פסי רכבת,
ופנס קטן.

 

 

 

מישהו מוכר
מופיע במרקע,
מישהו ששר
מתוך עצב ומועקה.

מילה וצליל
בכינור ובחליל,
מתמזגים וסוחפים
כמו קצב הגלים.

שנים של שתיקה
ללא יצירה,
הותירה נשמה רצוצה
המחפשת מוצא.

והיצירה
כמו מטה קסם,
משחררת נשמה מהלם,
מזינה את התאים
תאי הנפש היבשים.

והנפש מגיבה
ומחזירה באהבה,
הנפש שוב שובבה
ומלאת גאווה.

 
כזה הוא הרגש
כמו הים,
פעם מנפץ וגואש
פעם מתנועע ולוחש,
ובין הגלים
מתנהלים להם חיים.
פעם כובשים שיאים
ופעם צוללים למעמקים,
 
מילה וצליל
בכינור ובחליל,
מתמזגים וסוחפים
כמו קצב הגלים.