לפני דקות אחדות היו מילים ואינן עוד. פרחו מזיכרוני. אז מי אני באמת, מה מניע אותי. הגלגל הזה שצריך כל הזמן להסתובב, גלגל עצום שנתמך בכף ידי לבל יידרדר במדרון חלקלק, איני יכול להרפות ממנו, שמא ירמוס אותי. אם לא ארפה, יש סיכוי שאשרוד. לעיתים המדרון תלול יותר, ואז האחיזה קשה מנשוא

לפני דקות אחדות היו מילים ואינן עוד. פרחו מזיכרוני. אז מי אני באמת, מה מניע אותי. הגלגל הזה שצריך כל הזמן להסתובב, גלגל עצום שנתמך בכף ידי לבל יידרדר במדרון חלקלק, איני יכול להרפות ממנו, שמא ירמוס אותי. אם לא ארפה, יש סיכוי שאשרוד. לעיתים המדרון תלול יותר, ואז האחיזה קשה מנשוא, ואני עוצר לאגור כוח וממשיך, וחוזר חלילה. לפתע הגלגל נעצר, אבן מזדקרת, אבן שמישהו שכח להסיר או אחר דאג להסתיר עצרה את תנועתו. אני נאבק בכל כוחי לדלג מעליה, אך הגלגל כבד מדי. בשארית כוחותיי אני דוחף את הגלגל שימשיך להסתובב ויהי מה. מסיט את ראשי אנה ואנה, אולי אמצא ישועה. לשווא. אנשים סביבי אינם רואים אותי. מבטם ממוקד בגלגל שלהם. ואז את נוגעת בי, ידך מחליקה על צווארי, אצבעותייך מרצדות ברוך על שפתיי, ואת לוחשת לאוזני "בוא אליי". אט אט אני מרפה. הגלגל נעלם, ואת תחושת המסע המפרך מחליפה תחושת ריחוף שכולו אהבה.

כדי לסיים נפילה ללא פגע צריך להיות חסר משקל, כך חשב לעצמו האיש כשנכרת ענף העץ שעליו ישב. בעודו נופל תהה על החבטה המתקרבת על אדמה חרוכה זרועה גרגירי אבנים חדות שיינעצו בבשרו וגלי הדם שיתנקזו בין סדקיה ויזינו את שורשי העץ. אבל למרות צימאונו לא ביקש העץ את דמו. ראשו היה מוטה מטה

כדי לסיים נפילה ללא פגע צריך להיות חסר משקל, כך חשב לעצמו האיש כשנכרת ענף העץ שעליו ישב. בעודו נופל תהה על החבטה המתקרבת על אדמה חרוכה זרועה גרגירי אבנים חדות שיינעצו בבשרו וגלי הדם שיתנקזו בין סדקיה ויזינו את שורשי העץ. אבל למרות צימאונו לא ביקש העץ את דמו. ראשו היה מוטה מטה בציפייה דרוכה למפגש, ולפתע פערה האדמה את פיה, והאיש המשיך בנפילה חופשית על שורשיו. הוא נשאב אל בטן האדמה, חלק את מקומו עם זוחלי גחון פרוקי רגליים וחסרי עיניים. הם הלכו על גופו כבודקים את כישורי הישרדותו. מקצתם רקדו על גבו לצלילי פטיש אוויר שייצר משטחי אצות ירוקות וחלקות, אחרים השירו מעליו איברים שאינם נחוצים עוד. אט אט הוא היה לאחד מהם, גמיש ופתלתל, בלי עיניים ובלי ידיים, ובמקומן בקעו פטמות יניקה צבעוניות. במקום שבו היו עיניו צמח זוג מחושים כמו אתי חפירה שיפלסו את דרכו בעולמו החדש.

הַמִּלִּים שֶׁלִּי

הַמִּלִּים שֶׁלִּי גָּרוֹת עִמִּי

וְחוֹלְקוֹת אִתִּי אֶת הַיְּקוּם

מְרַפְּדוֹת אוֹתִי שִׁכְבַת מָגֵן

אַךְ יוֹדְעוֹת גַּם יוֹדְעוֹת

לְכַוֵּן אֶת הַחִצִּים

הַיְשֵׁר לַמְּמֻנֶּה עַל

הַמִּלִּים שֶׁלִּי

הַמִּלִּים שֶׁלִּי גָּרוֹת עִמִּי

וְחוֹלְקוֹת אִתִּי אֶת הַיְּקוּם

מְרַפְּדוֹת אוֹתִי שִׁכְבַת מָגֵן

אַךְ יוֹדְעוֹת גַּם יוֹדְעוֹת

לְכַוֵּן אֶת הַחִצִּים

הַיְשֵׁר לַמְּמֻנֶּה עַל הַכְּאֵב.

נוֹתְנוֹת רֵיחַ לַכְּאֵב

טַעַם לַתַּאֲוָה

גּוֹבוֹת מְחִיר עַל עֶצֶם הֱיוֹתִי.

מִלִּים מְגָרְשׁוֹת מִלִּים

מִלִּים צוֹבְעוֹת מִלִּים

הַמִּלִּים שֶׁלִּי יוֹדְעוֹת שָׂפָה אַחַת

נִכְנָסוֹת וְיוֹצְאוֹת

לְלֹא דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת

מְחַמְּמוֹת אֶת רוּחִי

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה נוֹשֶׁבֶת

מְצַנְּנוֹת אֶת נִשְׁמָתִי

כְּשֶׁהַר גַּעַשׁ פְּנִימִי

מִתְפָּרֵץ.

מְכַפְּרוֹת עַל חֲטָאַי

מְבָרְכוֹת אוֹתִי בְּשָׁכְבִי לִישֹׁן

וְצוֹבְעוֹת אֶת הַבֹּקֶר בִּגְוָנִים מְשׁוֹבְבֵי נֶפֶשׁ.

הָרֹאשׁ מָלֵא בָּהֶן

מְעַרְבֵּל וּמְעַרְבֵּל

כָּל מִלָּה נִזְרֶקֶת בְּתוֹרָהּ לֶחָלָל

כָּל מִלָּה הִיא קְצָת אֲנִי

וְהַסִּפּוּר הוּא כָּל כֻּלִּי.

בדרך לאיסלנד הקרה

אני במטוס, כותב ושולח לך תמונות מהמראות הכסופים הניבטים מהחלון.

סיימנו מסע של שבוע ימים בחלקה הדרום מזרחי של איסלנד, חלקת ארץ יפיפייה ומרתקת להדהים, נפלאות הטבע האיתנים ניצבים מול עיני המשתאות, העצמה גדולה מלהכיל, הדממה רועמת בחדרי הנשמה, שקט

בדרך לאיסלנד הקרה

אני במטוס, כותב ושולח לך תמונות מהמראות הכסופים הניבטים מהחלון.

סיימנו מסע של שבוע ימים בחלקה הדרום מזרחי של איסלנד, חלקת ארץ יפיפייה ומרתקת להדהים, נפלאות הטבע האיתנים ניצבים מול עיני המשתאות, העצמה גדולה מלהכיל, הדממה רועמת בחדרי הנשמה, שקט שכולו טבע איתן, הירח נשקף מחלון האוטובוס, מאיר את הרי הקרח, עדות חייה לקיומי, הוא מלא עצמה ורוך כמו ניצב בשערי היקום.

שמנו פעמינו וירדנו לצלם את הירח הנוטה להעלם מעבר להר הקרח. ומשזה קרה באחת הגיחה השמש ליטפה בקרניים ראשונות את פני הקרחונים הפונים אליה. גורמי שמיים כאילו קבעו סדר חדש לעולמי הקטן, 

כאן במקום בו נחרט סיפורו של היקום אמציא את עצמי מחדש, אתמסר לחסדי השמש הירח והזוהר, כאן אברא לי עולם בצלם.

שבוע חדש, נוסעים צפונה לחוויה חדשה, אני והפרפר שעל דופן ליבי, מקשיב להזיות הלב, ללא תיווך, היישר מהלבה הרותחת, ללא פילטרים, ללא דקויות ועיגול פינות, צמח חדש מגיח, וריחו טרם נשבה באפי, ציורי אותיותיו מדברות באותה שפה אך הניב כלכך שונה, מרתק, מזמין. 

רוחות עזת מנשבות ושלג ניתך במאוזן, ההרים החלו להגיח מבעד לחשכה. בקתה מוארת בשולי דרך מעידה כי חיה היא את יושביה, עלינו על גשר מעל פיורד המעצב את דמותו של ההר, לעתים רחוקות פוגשות עיניי זוג פנסי מכונית חולפת, אני לבד בישימון נפלא,  מצוקי בזלת מכוסים לבן גורמים לי לבחון את מבטך ואת קימורי גופך.

הבוקר מפציע כאן ב 11:00אני ער במיטתי,

נסיעה ארוכה לפנינו , כולם ישנים, רק אני והנהג מביטים בשלג העז הניתך אל הכביש, הנהג שלנו מיומן ביותר, הנסיעה קשה, הבוקר מוצף בזיכרונות מהבוקר שעבר.

אנחנו אחרי הפסקה שניה, עוד קפה עוד נקניקיה, סופת השלגים נמשכת, הדרך מסתורית, מתוך האגדות, בכל רגע מתווספת עוד אבן חן לנוף המרתק, והארץ ריקה, יושביה ספונים שקטים, בדמיוני אני חי כאן, שואב לראוותיי את המראות והעוצמות הבתוליות, והידיעה שמסביבי אוקיינוסים רבים גורמים לי להרגיש כמו לחיות על רפסודה מטלטלת. שמש הפציעה מבין לעננים, ביקור קצר אך מרענן, קניתי סוכריות ליקרים הורסות, אמרו לי שזה עושה עצירות, אנסה למתן במינון, אחרי פעמיים בייקון הוט דוג. פעמיים קפה לדרך מושלגת שלא נגמרת, ירדנו לצלם את מפלי ,,,,,יום ארוך מאוד דרך קשה מושלגת עם רוחות עזות ועוד יום עבר.

אתמול בלילה חזינו בפלא, השמיים אמרו את דברם, בתחילה במילים ספורות ולאחר מכן הצטרפו לכדי משפטים והתגבש לשירה אילמת, אך מתקיימת, ואתה ונשמתך מחברים להם מילים ונותנים בהן משמעות.

לאחר החלפת החדרים יישנו שנת ישרים לא לפני שכילינו בקבוק וויסקי במר יגוננו על הטרגדיה שנקראת מכבי תל אביב. 

הבוקר יצאנו מוקדם באופן יחסי, נפגשנו עם שני ריינג'רים קשוחים על שני רכבים קשוחים לנסיעת שטח בשלג הכבד.

נפשי כעת מלאה שבעה מאושרת רוקדת על שניתן לה לחוות לידה של מים חיים מזוקקים כפי שרק לידה יכולה להשתוות לה, נטולת כל אשמה מככבת לקהל וביות מיוחדות המצוקים החצי מושלגים שמקיפים אותה

הר גרים פתחו שולחן ופזרו קופסאות של בשר חצוי קוביות בגודל אחיד,  היה שם  ראש כבש ראש חזיר, אשכי כבש בשר כריש וזין של פרה. עוזבים את גודפוס המקסימה, נסיעה ארוכה לריקיאוויק ללינת לילה ומחר ליעד הבא שלי...לופטן, מזכיר לי שם של גמד מספורי האגדות. השם מחייב. השחר מפציע לאטו, הראות טובה היום, אשתה לי את המראות הצימאון, אטמיע אותן בזיכרוני לפני שאפרד מאיסלנד לשלום,

רצועות חומות שהרוח גלחה מהן את השלג, מבליטות ציורי מכחול לבנים המשווים לעיניי נוף הנראה כמו ציור פחם.

משורים חומים מחוקי עצים מוקפים בהררי שלג מלווים את דרכנו,

ואנחנו עוד נוסעים ואני שוב כותב, כפי הנראה בעוד כשעה נגיע.

יום ארוך נטול מעש, רק ידיים מתקתקות ועיניים רואות וראש מדמיין.

שלום לך איסלנד יפה , התאהבתי ביופיו הקשוח אך משרה ביטחון, טומן בחובו סודות כמוסים, מגלה טפח ומכסה טפחיים, רב הנסתר על הגלוי, ללגום אותה במנות קטנות , אך מרתקות. לו יכולתי הייתי שוהה עוד זמן במחיצתך, סופג לתוכי את העוצמת שלך. אנחנו בלופוטן אינני יודע כבר כמה זמן, איבדתי לחלוטין את חוש בזמן, הגשם לא פסק לרדת כל הלילה, המיס את כרי השלג מאמש, יצאנו בכל זאת לנסות את מזלנו, הגענו לחוף זועף גלים לצלם את הגולשים, אך איין.... בכל זאת שבו את עיניי הסלעים על החוף וקצף הגלים המעטר אותם בשובם של הגלים לחיק אמם, צילמנו ונרטבנו ועלינו לרכב, אחרי כמה לגימות של תה לחמם את גרוני, לבסוף החלטנו לחזור למלון. לא ניתן לעבוד בתנאים כאלה.

נקווה כי מחר ייטיב מזלנו, ונוכל לתהות על קנקנו של איזור מקסים זה.

זהו היום השלישי לשהותו כאן, יצאנו לצלם בתקווה למזג אוויר יותר ידידותי, אני חושב שהחום עלה לי מעט היום, הצטיידתי בתרופות ותה ויצאנו לדרך.

עדיין חשוך כאן. האגמים מתעוררים משנתם, גם קצוות ההרים שנותרו עם זיכרונות מועטים של שלג, סלעים מבצבצים מהמים, ורק את שמש יקרה מאחרת לבוא, כל התזמורת מוכנה, מה שנותר זה לבוא ולנצח עליה בהוד והדר.

למרות שהטמפרטורה עלתה וגשם יורד עדיין נראו זקיפי קרח שהצליחו לשמר את קור גופם.

צלמנו כמה מפרצים קסומים עם עיריות קטנות על המים וטבעת מצוקים המקיפה אותם, עבדנו בגשם טורדני ומציק זהו..... אינף איטצ אינף, נוסעים לקונדיטוריה המקומית שידועה בזכות עוגת התפוחים שלה.

אכן קונדיטוריה איכותית ומעוצבת להפליא, קניתי 4 כוסות מקסימות, וכעת ליעד הבא .

יום שישי, יום רביעי לשהותי כאן, ויהי אור .... אור נפלא לצילומים, ההרים הדוקרניים קוראים תיגר לעננים שכיסו את פסגותיהם במהלך הימים האחרונים.

מי אמר שעצים יש רק ביער, היום ראיתי עצים שנוצרים על חוף הים ע״י אמן שהרשים בביצועיו, שתל עיצב כרת מחק ושוב וחוזר חלילה, כל עיצוב יפה מקודמו, כל עץ שנרשם נעקר בעודו באיבו, צריך הייתי להיות בר מזל אל מנת לראותם ולהנציחם בעיני השלישית.

חוזרים למלון אחרי יום גדוש חומרים טובים, 

יום לפני אחרון, השמיים לא היטיבו עימנו, יצאנו לחפש את מזלנו, צלמנו. פה ושם, בין גשם לגשם, רדפנו אחרי קרני אור שהבליחה לשבריר שניות, וזהו.

6:00יום רביעי הטיסה לפולין

מעל לעננים הכל נראה אחרת, מקו האופק מחליק כלפי מטה פס רחב צבוע כתום שהולך ומבהיר ככל שעולה היום, בשורה שמלפני ציון נלחם עם הכיסא, לדעתו הכיסא שבור ומתנהג כמו נדנדה.

היום סדנה, לא אפגוש אתכם יקרים שלי, רוצה לשמוע את הסיפור שלכם, איך עב

6:00יום רביעי הטיסה לפולין

מעל לעננים הכל נראה אחרת, מקו האופק מחליק כלפי מטה פס רחב צבוע כתום שהולך ומבהיר ככל שעולה היום, בשורה שמלפני ציון נלחם עם הכיסא, לדעתו הכיסא שבור ומתנהג כמו נדנדה.

היום סדנה, לא אפגוש אתכם יקרים שלי, רוצה לשמוע את הסיפור שלכם, איך עבר עליכם השבוע שחלף, ומאיזה שדים נוספים נפטרתם.

שדה ענני הכותנה שמתחתי נעלם לו, ואט אט הנוף התחלף לשמיכת צמר עננים דקיקה.

ארוחת הבוקר המוטסת הוגשה, ריח החביתה ממלא את אפי ומעיר את בלוטות הרוק. הסכום מגולגל בתוך מפית לבנה המהודקת באטב כביסה מיניאטורי, עונג השמור לאלה הטסים במחלקות היוקרה. אני כהרגלי אוסף את האטבים הללו, אינני יודע למה אך יש בהם משהו קסום. לשאלתם הקנטרנית של חברי האם אני תולה עם זה כביסה עניתי  באותה מידה של ציניות ״כן זה משמש לי לייבוש קונדומים״.

מבעד לחלון העננות מווסתת את אור השמש, וממש מתחתי רכס הרי אנטליה עם פסגות מחודדות ומושלגות המשרות אווירת קדרות ושממה. ושוב כמו בסרט  הנוף התחלף והפך  לימת עננים כבדים, ופסגות ההרים המבצבצים נראים כמו איים שחורים בים לבן. ממעל השמיים בהירים ונקיים מענן, דמיינו לכם איך היה נשמע  החזאי לו היה במטוס, ״ מתחתנו עננים כבדים מלווים בסופות רעמים וגשמים עזים, ומעלנו השמש זורחת אך קרה שוררת בחוץ, עצה לכל מי שנמצא מתחת לעננים חשש לשיטפונות, ומי שמעל לעננים מומלץ להצטייד בקרם הגנה".

שרון הדיילת החביבה נדרשה לסבלנות אין קץ אל מנת לרצות את גחמות הנוסעים, ואילו אני שהייתי עסוק בכתיבה מנותק מהסביבה, עם אוזניות  המנגנות את יזהר אשדות בווליום  פראי שלא אפשרו לי להיות קשוב לשאלותיה, ובכול פעם שפנתה אלי הישירה את מבטה ודיברה לאט כדי שאוכל לתרגם את תנועות שפתיה  למילים ולמשפטים.

מפעם לפעם כמו נתקלו העננים במצוק אימתני וגלשו מטה בצורה חדה.... מראה המזכיר לי את צילום  מפלי הניאגרה ממעוף הציפור.

שמונה בבוקר כעת, את בטח בדרכך לעבודה חוצה את מעבר הגבול לעבר הרי השומרון ומייצרת מדי יום דו קיום אמיתי בין שני עמים, שתי תרבויות שונות, אנשים ממנטאליות שונה וכל מה שמשותף ביניהם   הוא עצם היותם בני אדם. אם הייתי זקוק לניחוש הייתי אומר שברקע מתנגנת טורי איימוס או סוזן ווגה, וקולך המצטרף לשירה לא נופל באיכותו ומהווה סוג של דואט מאולתר.

חברי היקרים זה שאני לא איתכם לא פוטר אותי מהכתיבה, עד לשעת ההתכנסות אהיה לבטח עם סיפור של כחמש מאות מילה.

מתחתי המראות מתחלפים ללא הרף, כעת משטח לבן וחלק עד אופק, מזכיר לי נוף הלקוח מהאזור הארקטי, מכאן זה מרגיש שכאילו ניתן לדרוך עליו. מסביבי כולם ישנים ומפסידים את המראות הנפלאים הללו, הם בוודאי שכחו ששילמו ממון רב כדי לראותם, אלא שמראות אלו נתפסים כמובן מאיליו ולכן אין צורך להקדיש להם.

זה משול לשגרת יומם של מרבית בני אנוש, אין אנו שמים לב למתרחש ממש מתחת לאף, אין אנו נותנים את הדעת לצמח שחרף את נפשו אל מול רוח עזה, איננו נותנים דעת לאבקנים שניעורו לאוויר העולם לראשונה וזכו לביקור ממלכתי של יונקי הצוף למיניהם, או מי מאיתנו הקדיש רגע להתבונן על עלה שיבש, ורגע לפני שהלך לעולמו שינה את צבעו לאדום עז כמו רוצה לומר אל תשכחו אותי כלכך מהר, גם אם זקנתי וקמטים הצטברו על גופי עדיין יפה אני וגם בלותי חיננית. אנשים במרוץ החיים רואים לנגד עיניהם רק את המטרה ומאבדים את יפי הדרך, אינם קשובים לאמירות של הדרך, אינם קולטים את הסיפור של הדרך שהוא העצם הסיפור של כל אחד ואחד אל פני הגלובוס.

עוד אני מדבר ומתחתי העננים הפכו לנהר קפוא  הזורם בגאיות בינות ההרים עם מפרצונים המשרטטים את צורתם.

09/01 השכמה ליום צילומים ראשון

הטלפון צלצול ארבע וחצי בבוקר, ארוחת בוקר כריכים ולדרך.

מרצ׳ין הגיע אסף אותנו ויצאנו עם הגרנד צ׳רוקי.

הגענו למסתור  שהוקם בקרחת יער בעלטה מוחלטת. השטח היה מוצף מים בגובה הברכיים כפי שנאמר לנו. הרעיון לקנות מגפיים התברר כחכם. חצינו את השלולית הגדולה, נכנסנו למסתור מיד מיקמנו את ציוד הצילום בעזרת פנסי ראש והמתנו לאור ראשון.

האכזבה הראשונה לא אחרה לבוא. בלון הגז  שהיה אמור להתחבר לראשים שהבאנו מהארץ לא התאים וכל רעיון להתחמם עם תה או מרק חם נגוז מיד.

אט אט החל עולה היום ובזה אחר זה הגיעו עקבים ועיטמים לבני זנב, בחנו את השטח ומייד החלו לרחף ולחפש אחר מזון. אט אט ככול שחשדנותם מנוחות מאימת פגה הם התקרבו יותר ויותר, ניתן היה לראות לא מעט מאבקי אגו ושליטה, למרות שלא היה חסר מזון הם תמיד העדיפו לנגוס מהחתיכה שבתופרי השכן. לעיתים המרחק היה כל כך קצר עד כי משק כנפייהם נשמע כאילו הם ממש מעל לראשנו, וכדי להבין זהו עוף דורס שמוטת כנפיו הוא כ 2.5 מטר.

השעה כעת היא עשר ושלושים, עד עתה סיימתי כמאה גיגה צילומים, מפחיד לחשוב לאיזה כמויות של תמונות נגיע. העיטמים נורא חשדנים ולכן גם הצרכים שלנו (מבלי לפרט) נעשו בתוך המסתור. לפי המידע שקיבלתי לא יהיה לנו רגע דל אחד, ולמעשה העיטמים נעלמו לפני כשעה ועדיין לא חזרו.

מחר אביא איתי ספר קריאה להרוג את הזמן. עוד שעה עברה וכלום לא קורה, אני ששינה זה לא אחת התכונות שאני מכיר מעביר את הזמן בכתיבה ונשנושים. להבדיל מתחילת היום השעות עוברות ומאום לא קורה , אינני מבין מה הפשר, האם כך הדבר או משהו הפחיד אותם. יכולתי לנצל זמן זה לכתיבה אך משום מה מוחי ריק, אין מילים שרוצות לצאת, כנראה צריך להמציא אותן. יתכן שגם הם חוששות מהקור בחוץ, והן מעדיפות להישאר מוגנות בראשי, מבלי שתזדקקנה לתירוצים מדוע ולמה נאמרו, חוסכות מעצמן את אויר העולם,  את הצורך להיאחז ולחפש משענת תומכת שאם לא כן ילכו להן לאיבוד מבלי להעביר מסר, מבלי להטביע חותם, מבלי לגרום למישהו שיאסוף אותן אל ליבו.

פולין 10/01 יום שישי

רוחות עזות קבלו את פנינו הבוקר, השעה חמש אפס אפס, צינת הליל חודרת לעצמות, אנחנו בדרך למסתור, הפעם מאורגנים היטב לאור ניסיון האתמול.

החלפנו כיסאות, דוד ק לא כלכך מצא את עצמו בכיסא, אני יכול להבין,,,,הייתי שם אתמול. מיקמנו את המצלמות הכנו קפה עם הל, ברקע מתנגן אריק אינשטיין, התכרבלנו בעצמנו וחיכינו לעלות השחר. בחוץ הרוח שרקה אור ראשון החל מבצבץ השמיים מכוסים עננים וראשוני העיטמים החלו לסרוק את השטח ואט אט להתקרב, חחח ברקע אריק אינשטטין ״ עוף גוזל יש נשר בשמיים״.

היום אחפש משהו שונה,,,, אינני יודע עדיין מה אבל זה יבוא.

יום שישי היום ובטח אתם עולים צפונה, להורים. הלוואי והייתי גלגל רזרבי באוטו,  ולהקשיב ולפזם אתך את "הרדופים". המושב החמישי באוטו שמור לי.

אנחנו כבר אחרי כחמש שעות המתנה אך הציפורים משום מה חששו להתקרב, משהו מרתיע אתם מלהגיע לאוכל.

הכנתי מרק אפונה נמס בכוס כדי להפיג את השעמום והקור העז.

חברי מצלמים מידי פעם.... אני לא מצאתי שום ערך בצילומים ללא אור וממרחק רב.

עושה רושם שהיום הזה הולך להיות רע מקודמו, נותרו לנו שני ימי צילום , יש לקוות להצלחה גדולה יותר.

עוד תה ירוק ושוב מרק ואחר כך קפה וחוזר חלילה, וציפורים איין. תמהני עם זו הרוח שמונעת מהם להתקרב או אולי הרגישו בנוכחותנו, או אלו הם העורבים הטורדניים המבריחים אותם.

את בטח כבר אצל אימא, אני יכול לדמיין את הבית  אפוף ריחות בישול של שבת, בחוץ קר אבל הבית מחומם ומלא אהבה.

פולין 11/01

החזאי הבטיח שהיום הרוחות יחלשו,  ואנו קיווינו שרעב של העיטמים יגבר והם יגיעו, הייתה תחושה שיהיה זה יום מוצלח.

התמקמנו כמידי בוקר, חברי מוותר לטובתי על הכורסא, יש לו כמה תכונות אציליות לבחור.

ניצלתי את הזמן עד עלות השחר לחמם מים, הכנתי לכולם תה ירוק חם עם גינגר וקינמון, עבדתי קצת בפוטו שופ ואט אט הפציעה אור דרך כריחי הצילום, אך דבר לא קרה בחוץ.

השעות חולפות, הציפייה הממושכת נותנת אותותיה, שלושה גברים בתוך צריף קופסא בגודל חדר אמבטיה או מה שמכונה בארצנו חצי חדר, על שלל ציודם, חמישה ימים, 12שעות ביום ללא יכולת לצאת, את הצרכים עושים בבקבוק, ויש אחד שמעשן כמו קטר.

שום דבר לא קורה בחוץ, העיטמים לא מגיעים ואיננו יודעים מדוע, בשטח שמלפנינו מפוזר אוכל בשפע, הם ירדו מצמרות העצים, מידי פעם חגו מעל המקום, מייד קיבלו ליווי של שני עורבים, מראה המזכיר מטוס אויב שנכנס לגבולות אסורים המקבל ליווי של שני מטוסי אף שש עשרה, חגו ושוב נעלמו באופק.

סברנו שאולי זה בגלל העורבים אלא שזה לא ממש סביר, הרי גודלם כראש סיכה לצד הדורסים האימתניים, חשבנו אולי זיהו את מיקומנו, הכנסנו את העדשות פנימה והחלטנו לא להוציאם בשעה הקרובה, אך ללא הואיל. הייאוש החל לחלחל, מלבד שעתיים ביום הראשון ״גורני שט מנט גורני שט ״ עברו כשמונה שעות מאז שנכנסנו למסתור, ואת רוב הזמן בליתי בקריאה כתיבה ופוטושופ. חברי צלמו מידי פעם דומני כדי למזער את התסכול, ובין לבין חרפו ונחרו לסרוגין.

ואז כשעה וחצי לפני החשיכה בטבע כמו בטבע, כמו קיבלו פקודה מהחלל, הגיעו אחד אחד, צוללים לתוך המים ורבים על כל חתיכת בשר, תוך כדי נקבעים המעמדות, מאבקי כוח ושליטה, עם משמעויות לעתיד...ואני כמו בקרקס משתדל לבצע את תפקידי בדיוק רב....מה שעלי לעשות הוא לחיות את הרגע, לנסות ולהבין את המתרחש להשתדל לנבא את השנייה הבאה, לתפוס קרן שמש שמצאה חריר בין עננים וירדה לה משמים להאיר עיטם בנחיתה אל תוך שלולית ולהספיק לצודד דרך כווננת, ליצור את הקומפוזיציה הדרמתית ולשחרר את התריס במהירות הנדרשת לשבריר שנייה שלא תחזור שוב ואינה דומה לקודמתה.

בערב יצאנו לאכול בעירה, הבחירה לא הייתה קשה במיוחד, הייתה אך ורק מסעדה אחת, סהרה שמה... קצת הזוי הייתי אומר למקום קפוא מעין זה.

העובדים במסעדה לא דברו אנגלית, וחברי מי שהיה אמור לשלוט בשפה לא עמד בציפיות, אך מצאנו את אחד הסועדים שדיבר כמה מילים באנגלית עילגת, הזמנתי אוכל מקומי, מרק שאין לי מושג מה שמו וממלאים בבשר.

את המרק קיבלתי אך את הממולאים שלי קיבל חברי ומבלי לברר שהרי הוא הזמין סטיק החל לאכול כנראה הרעב הכתיב את פעולותיו, שיהיה,,,,, אני וקבלתי את ה״סטיק״ שלו זה היה קציצת בשר טחון וטו לא, לפני כן מרצ׳ין הקרין לנו מצגת מצילומיו, ביקש לערוך חשבון.

את הערב סיימנו בחדרי עם כוסית וויסקי מסורתית (לאחר חצי ליטר בירה במסעדה) .... זה הבטיח שינה ערבה.

פולין 13/01

אני בדרך לשדה התעופה חוזרים הביתה, אהבתי את המקום את הפשטות והכלום והשומם דבר תמימות נעורים ופגישות רומנטיות כמו של פעם.

פיצה במסעדה קטנה עם כוס בחרה היא בילוי מרגש, מסיבת אירוסין אנשים מוציאים מהארון את בגדי הנשף, הגבירות מתהדרות בתסרוקת שנות השישים הגברים ממרקים את נעליהם השחורות, המוכרת בחנות עם המטר ביד מודדת לך את המותניים ומביאה מכנס במידה הרצויה, הכול כל כך פשוט והחיים כאילו נעים בהילוך איטי,

מרצ׳ין הוא מאלה שהתחכך וחי לו בשני העולמות, הוא מעביר הילוכים בחיים, כשצריך מגביר את הקצב אך יודע להאט כשצריך, הוא כבר לא מקומי טיפוסי, הוא יצור כלאיים של מפגשים עם עולמות אחרים.

במסעדה המקומית ישבו בדרך כלל צעירים וצעירות שידם משגת, במהלך הבילוי המשותף הרומנטי מאוד לא ראיתי ולו פעם אחת סמארטפון מורם או מונח על השולחן, והרגשתי סוג של שלווה פנימית בראותי אנשים מתייחסים איש לרעהו, האנטרקציה המדהימה המבט הקשב והלהט , אלו נעלמו במידה רבה מחיינו שהפכו  לדיגיטליים, וגרמו לנו לכהות חושים.

 בדרך לנקודת המסתור ראיתי שלט בירכאו, אך מוחי תרגם זאת מייד לבירכנאו, צמרמורת עברה בגופי, מה אני עושה כאן לעזאזל, לקח לי כמה דקות להתעשת. בשדה הכול התנהל כרגיל, מלבד הבדיקות הביטחוניות שהיו מחמירות, שני חיילים שסליחה אבל בגלל שזה בוורשה הזכירו לי קלגסים, אך מיד קולו של איש הביטחון בעבירת הרגיע.

היה רגע שעניין המשקל העודף עלה , אך הסבר קטן והעניינים הסתדרו בדיוטי פרי כהרגלי חיפשתי צפרדעים, נכנסתי לחנות תכשיטים ומצאתי צפרדע קטנה מאבן אמבר , ובטוב על ליבי הוספתי לקנייה שתי שפיריות מכסף טהור, פרפר עם אבן טורקיז , הזוג עגילים שהמוכרת החביבה הציעה כסט, ואה גם כפית קטנה יפיפייה.

היה עיקוב קל בהמראה, הטייס מודיע שעשה הרצה קצרה על המסלול כדי לוודא שלא הצטבר קרח במנועים, המראנו.

המראות ממעל היו קסומים יפה, למטה משטחים מחולקים לצורות גיאומטריות בגוונים של אפור עם קרעים שיצרו אגמים בצורות

מופשטות, ובאופק קבוצות עננים קטנה רק כדי לסדר לי פרופורציות ולקבל תמונה תלת ממדית

‫